תפריט נגיש

המיזם הקיבוצי לעידוד ההתנדבות, התרומה והמעורבות החברתית

  • א
  • א
  • צבע נגיש

מאחורי הסורגים: הצייר שמלמד אסירים

אברהם סדרינס. לתרום לחברה בהתאם לכישורים. צילום: אלבום פרטי

אברהם סדרינס מגזית מצא בכלא צלמון את ההתנדבות שחלם עליה, ומאושר מהעשייה

שנתיים לפני שיצא לגמלאות לאחר 42 שנות עבודה במפעל של קיבוצו גזית, כבר הייתה לאברהם סדרינס, סב ל-7 נכדים, תוכנית מסודרת בראש מה הוא רוצה לעשות. "הגעתי מוכן לפנסייה", הוא אומר בחיוך, "והיו לי ארבע מטרות: ללמוד אומנות ואדריכלות, להפעיל את הסטודיו שלי, לעזור לאומנים אחרים ולהתנדב". את שלוש הראשונות הגשים הצייר ואוצר התערוכות במהירות, עם ההתנדבות זה נתקע. "חיפשתי במשך זמן רב מקום שאוכל ללמד בו אומנות", הוא נזכר, "וכבר כמעט התייאשתי". ואז בא טרמפ מקרי עם חברת קיבוצו שעובדת כמורה בכלא צלמון. פטפוט קצר על התנדבות, הצעה מפתיעה שלה לבוא ללמד את האסירים ציור, ובינגו. "הסכמתי מיד, בלי לחשוב על שום דבר ובלי להתלבט". משם הכול קרה מהר, הוא נפגש עם הצוות החינוכי ונחשף לבית הספר שבין כתלי הכלא; 12 כיתות, קצינת חינוך ומערך הוראה מסודר, שפועלים כדי לתת הזדמנות גם למי שמעד ומרצה את עונשו.

תחילת הדרך המשותפת של הפנסיונר הקיבוצניק והאסירים הפליליים בשיעור השבועי בכיתת האומנות הצריכה סבלנות. "לא היה פשוט, הם לא הכירו אותי ולא נתנו בי אמון", סיפר אברהם בראיון לעיתון גזית (תמר דרייבלט קמינצ'יק). "אני באתי בגישה של להביט בכולם בגובה העיניים. לא שופט אף אחד על שום דבר. מדובר בשעה וחצי של הנאה. אני בונה שיעור שיהיה להם כיף. הגישה הוכיחה את עצמה, ועם הזמן הם נפתחו אליי ונתנו בי אמון".

המידע היחיד שקיבל אברהם על כל אסיר הוא שמו הפרטי. "מה שאני יודע עליהם זה מה שהם מספרים לי. אני לא חוקר אותם, ולהם אסור לשאול אותי שאלות אישיות, אז אנחנו שווים. אחרי כמה חודשים הם כבר התחילו לשתף אותי בסיפורים אישיים, לרבים מהם זה אינו המאסר הראשון ורובם טוענים לחפותם. יש שם בני 20 וגם בני 80, ביניהן אני מזהה כאלו שרוצים לצאת לדרך חדשה, וכאלו שחשים שזה גורלם".

את מה שעובד טוב ואת מה שפחות גילה אברהם תוך כדי תנועה. את העפרונות לדוגמה, איתם מקובל להתחיל בלימודי ציור, הוא החליף מהר כשקלט שזה לא מתאים פה. במקומם הביא הרבה צבעים וצילומים מרחבי העולם, פיסות השראה שכל תלמיד בוחר לו למה להתחבר. בסוף כל שיעור הם מעמידים את העבודות ומשוחחים עליהן.

בטקס סיום שנת הלימודים הקודמת הציגו תלמידי כיתת האומנות של אברהם תערוכה שגרפה מחמאות, התפעלות, ופרגון גדול לו ולתלמידיו. "כולם, גם המשפחות שלהם, ראו שהם יצרו עבודות מצוינות. האסירים קיבלו חיזוק מאוד גדול על העשייה שלהם, והפנימו בעצמם את הדרך שעשו", אומר אברהם, שזכה גם למחווה מרגשת ויוצאת דופן בכלא: האסירים הודו לו בסוף הטקס ואף העניקו לו מתנה.   

"מהרגע שיצאתי לפנסיה היה לי ברור שאתנדב", מסכם אברהם בעיתון של גזית. "כל אדם צריך לתרום לחברה בדרך שלו ובהתאם לכישוריו, להחזיר את כל מה שקיבל. אני מצאתי את המקום שלי. ההתנדבות נותנת לי סיפוק כאדם, כאומן. זו העשייה הכי מדהימה ומשמעותית שעשיתי בחיי". 


Back to Top